תומס אדיסון אמר: 
״כשיש חלום, הוא אחוז אחד חלימה ו-99% תעוזה.״
עד היום הייתי סטטית באותו אחוז, קראתי לו "אחוז החסימה". 
כי כשאתה תקוע בחלומות שלך, נוצר פער עם המציאות. 
הפסיכולוגיה קוראת למונח הזה "הפער בין הריאל לאידיאל"-
הפער בין המצב הקיים (המצב הריאלי) לבין המצב ״שאמור להיות״ (המצב האידיאלי).

המרחק ביניהם הוא קריטי, כי אותו הפער משפיע על סך כל הרגשות שלנו. 
כשהוא קטן, הוא יכול לעורר מוטיבציה, שאיפה להתפתחות וצמיחה;
אבל כשהוא גדול, הוא כאוס מוחלט ומעורר תחושות של תסכול, אכזבה עצמית, בושה, חרדה ואפילו דיכאון.

כשאתה תקוע בתוכו- הערך העצמי יורד.
כשהערך העצמי יורד- הפער גדל, כל תפיסת המציאות משתבשת לך, ולפעמים מרגיש שאין מוצא. זאת המציאות, ואתה תחיה לנצח עם אותה התקיעות;
אתה במוד הישרדותי ולא התפתחותי.

וכשזאת תפיסת המציאות שלך- המראה שתקבל מהעולם תהיה תואמת, תצדיק את סך כל התחושות שלך, ותמשיך לחיות עם אותו תסכול מבלי להבין שיש דרך לשנות ולהתמודד.
אם רק החלק הזה תפס אותך, אני שמחה.
ברוכים הבאים לשלב הראשון: מודעות.
להיות מודע לאיך שהמוח שלך פועל זו החוזקה הכי גדולה שתהיה לך; להבין את המניעים והטריגרים, ולזכור שהמוח הוא מערכת גמישה שניתנת ללמידה. כשאתה מודע, אתה תופס את הפיקוד חזרה על חייך.

עצם המודעות לכך שאני מאפשרת לפער להוביל אותי הפכה גם את הבחירה בו למודעת ולא אוטומטית.
וברגע שהבחירה נעשית מודעת, הבנתי שאני בוחרת באופן מודע להיות מונעת מתסכול.
לבחור בתסכול מתוך מודעות מלאה זה סבל; חוויה סוריאליסטית כמעט, כי אי-אפשר עוד להסתתר מאחוריה.
אין האשמה, אין בריחה- רק אחריות. 
מודעות ללא פעולה = פער מודע (שכואב יותר).

עם אותה האחריות, בחרתי לצאת למסע, לתהליך בתוך המוח שלי;
לתהליך שינוי תפיסת המציאות שלי. 

וכך היה. שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות, ובמיוחד את הקשות:
אלה שלא רציתי להתמודד איתן, אלה שהעדפתי לשמור קבורות, אלה שהיה לי נוח לא לשאול. למדתי את עצמי, בכל פעם עוד קצת. 

מאותו התהליך, פיתחתי תאוריה: 
פחות שאלות של "מה", יותר שאלות של "מי".

לפי הגישה הפסיכולוגית, הדרך לצימצום אותו הפער עובדת בשני כיוונים במקביל:

1. חיזוק הריאל- קבלה עצמית, פיתוח מיומנויות, צעדים קטנים לשינוי.

2. צמצום האידיאל- להפוך אותו לריאלי, אנושי וגמיש יותר.
   המטרה אינה לבטל את האידיאל, אלא להפוך אותו למקור השראה ולא סבל; לקרקע אותו.

וכשנשאלת השאלה על איך ליישם- נכנסת התיאוריה שלי.
התרגלנו לחיות בתבניות, התרגלנו לחשוב בתבניות, התרגלנו לשאול בתבניות.
הרעיון הוא ש-“מה” מתאר התנהגות, רצון, ערך או תוצאה;
בעוד ש-“מי” מתאר זהות פנימית.
כשמדייקים את השאלות- מדייקים את התשובות.
לרוב, השאלות שנשאל תחילה הן שאלות של “מה”:
מה אני רוצה להשיג, מה אני רוצה לעשות, מה חסר לי בחיים.
שאלות אלו חשובות, אך לעיתים הן משאירות את הפער סטטי ואף מעמיקות אותו.
הסיבה לכך היא ש-“מה” עוסק בתוצאות, בעוד שהפער בין הריאל לאידיאל נוצר ברובו ברמת הזהות.

התיאוריה שאני מציעה מבקשת להזיז את מוקד השיח משאלות של עשייה לשאלות של הוויה, ומשם להתחיל לפעול.
במקום לשאול ישר “מה אני רוצה להיות”, להתחיל ב-“מי אני”, “מי אני רוצה להיות”. 

כאשר אדם מגדיר את עצמו דרך מטרות חיצוניות בלבד, הזהות נותרת תלויה בהישגים.
לעומת זאת, שאלת ה-״מי״ יוצרת עוגן פנימי ודרך פעולה שתואמת את הזהות שלו.
זהות שאינה מותנית בהצלחה מיידית, שאינה מושלכת על גורמים חיצוניים, שמבססת את עצמה בצעדים קטנים תוך מודעות, הקשבה ואמונה;
מייצרת תנועה בקצב תואם להתפתחות ומצמצמת באופן טבעי את הפער.

המטרה היא לא לבטל את ה-״מה״ אלא לזקק את השאילה.
הריאל אינו רק מצב חיים, אלא זהות לא מדויקת.
האידיאל אינו רק יעד עתידי, אלא דימוי של אדם שאנו חשים שנועדנו להיות.
הפער ביניהם אינו מצטמצם רק באמצעות פעולה, אלא באמצעות התקרבות זהותית.
מנקודת מבט זו, השאלה היא לא "מה אני רוצה להשיג?", אלא "מי אני רוצה להיות בעולם?".

כאשר הזהות מתבהרת- האידיאל הופך למטרה ולא לחלום רחוק ולא בר השגה.
העשייה מפסיקה להיות מאמץ לכפר על תחושת חוסר, והופכת לביטוי של נאמנות ועבודה עצמית, כנות אמיתית, אמונה והקשבה.
בסופו של דבר,
מה שאתה שואף להשיג נובע ממי שנועדת להיות.